דעת מומחה

איפה תרצו להיות עוד 5 שנים? בדיוק כאן

מראיינים כמעט אף פעם לא שומעים את התשובה “אני רואה את עצמי באותו המקום, עושה את אותו הדבר”. התפישה היא שאנשים צריכים להיות שאפתנים, אחרת אינם יוזמים או “מגדילים ראש”. אבל ככה מפספסים אנשים מקצועיים.

כל מי שהיה בראיון עבודה מכיר השאלה “איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים”. יש שעונים “בכיסא המנכ”ל”. יש אחרים, שאם המנהל הישיר העתידי שלהם הוא המראיין, עונים לו “בכיסא שלך”. אחרים מגדירים תפקיד ניהולי כיעד הבא שלהם, יש שמגדירים דרגה גבוהה יותר בתפקיד מקצועי. כך או אחרת, מראיינים כמעט אף פעם לא שומעים את התשובה “אני רואה את עצמי באותו המקום, עושה את אותו הדבר”.

השבוע פגשתי מישהי שעובדת באותה משרה, באותו ארגון, כבר עשר שנים. לאחר שפניתי אליה בהצעה לעבור לארגון אחר, שחיפש מישהו בעל ניסיון לאיוש תפקיד זהה – היא הסכימה להיפגש איתי. אמנם היא הסכימה שאחרי 10 שנים אולי יש מקום להחליף מקום עבודה. אבל כששאלתי אותה “עכשיו שאת מתחילה דרך חדשה של עבודה חדשה במקום חדש – מה תרצי לעשות בעוד 5 שנים?” היא ענתה לי “את אותו הדבר. אני אוהבת את מה שאני עושה”.

הופתעתי מהתשובה. התשובה “אני לא רוצה להתקדם, אני לא רוצה לשנות, אני רוצה להיות באותו התפקיד” היא לא תשובה שמגייסים רגילים לשמוע. יש משהו בעולם המודרני שאומר לנו שאנשים צריכים להיות שאפתנים, שהם צריכים להיות במגמה של עלייה, מגמה של קידום.

גם מעסיקים וגם עובדים די שבויים בתוך הקונספציה הזו. ולכן כשמישהו אומר לנו “גם בעוד חמש שנים ארצה להיות באותו תפקיד”, וזאת אחרי שהוא כבר עושה אותו עשר שנים, זה מעורר אצלנו חשדות: אולי הוא לא ראש גדול, אולי הוא לא יוזם, לא ברור עד כמה הוא פורה, אולי אין לו מוטיבציה, וכד’.

גם אצלי, כששמעתי את התשובות שלה, התעוררו סימני שאלה. אבל דיברתי איתה עוד והיא אמרה שהיא פשוט אוהבת את התפקיד, שהיא מרגישה שהוא ממצה את היכולות שלה, שחשוב לה לשמור על איזון בין עבודה לבין החיים שמחוץ לעבודה, ושהיא לא רוצה לנהל את העולם. בקיצור, מתאים לה להישאר באזור הנוחות שלה.

מה עם להתקדם?

הרבה מאוד פעמים גם עובדים וגם מנהלים אומרים שהם מאוד רוצים להתקדם. מאוד רוצים לשנות תפקידים. לנהל. ללכת הלאה. אבל ייתכן שזה לא בא מתוך צורך פנימי, אלא מתוך רצייה חברתית, מתוך הנחה שזה מה שמצפים מאיתנו, שהמלחמה על קידום היא חלק מהותי מניהול הקריירה.

בעיני יש משהו חזק, באמירה “מצאתי את המקום שלי, את הייעוד המקצועי שלי, את העבודה שבאמת מנצלת את היתרונות שלי ומאפשרת לי לבוא לידי ביטוי בצורה שנוחה לי”. יש משהו חזק באנשים שבוחרים לקיים חיים פרטיים לצד העבודה, ואפילו לעשות את העבודה שלהם טוב גם בלי להתאמץ נורא – כי הם יודעים אותה וטובים בה.

אנשים מסוג זה מאוד חשובים לארגון: הם בדרך כלל מקצועיים לעילא, ובמקום להיות עסוקים במירוץ אחר הקידום, הם עסוקים בעבודה שלהם. בנוסף, הם בסיס מעולה לשימור הידע, כי הוא נשאר אצלם. בדרך כלל כשאנשים מחליפים תפקידים, הם גם לוקחים איתם את הידע שלהם לתפקיד הבא, שבו הם לא בהכרח משתמשים בו. אבל אם הם נשארים באותו תפקיד הרבה שנים, גם הידע נשאר – ומנוצל.

אז למעסיקים – לא לפחד מעובדים כאלה. הם אותנטים, יש להם ביטחון עצמי מקצועי, הם יציבים והם יודעים שהם טובים בעבודתם. בדקו איפה בארגון יש מקום לאנשים שלא רוצים להתקדם, ומצאו את העובדים המקצועיים שיתאימו לתפקיד.

ולכולנו – באמת כדאי להסתכל פנימה ולשאול אם אנחנו באמת רוצים את המרדף אחרי הקריירה, את ההתקדמות, את השאיפה קדימה, או שאנחנו מונחים על ידי שיקולים חיצוניים שלא בהכרח טובים לנו.

הכותבת היא מנכ”לית Mind, גיוס עובדים מקצועי וייעוץ ארגוני.

על הכותב

ממו מגזין

ממו מגזין

השאר תגובה

דלג לתוכןכפתור לפתיחת תפריט נגישותHandicapped logo whiteHandicapped logo black

תפריט נגישות

הצהרת נגישות